קוראים לי ענת ואני בת 26+, מהרצליה. הגעתי לארצות הברית והתחילה התקופה היפה בחיי.

עזבתי את הארץ ביוני , והגעתי לקונטיקט (שנמצאת בחוף המזרחי) להשתלמות של 5 ימים. בכמה ימים האלה יצא לי לפגוש 70 בנות מכל העולם ששותפות להרגשה שלי, לפחדים, לחששות ובעיקר להתרגשות העצומה. עברנו הרצאות וסדנאות וקיבלנו כלים שימושיים ביותר שיעזרו לנו בהמשך הדרך. לקראת היום האחרון של ההשתלמות, הרגשתי הרבה יותר מוכנה למסע. עליתי על טיסה נוספת, בדרך למשפחה החדשה שלי שמתגוררת בלוס אנג'לס, קליפורניה. האמא פגשה אותי בשדה התעופה ונסענו יחד הביתה.

בדרך, לא הפסקנו לדבר והמפגש ביננו הרגיש מאוד טבעי. בגלל שהשעה הייתה מאוחרת, לא יצא לי לפגוש את הילדים באותו היום והלכתי לישון במיטה החדשה שלי, בחדר החדש שלי, בבית החדש שלי. טיפלתי בשני ילדים, תאומים בני 6, בן ובת.

אני לא אשקר ואומר שמהיום הראשון הכל הלך חלק והם קיבלו אותי בנשיקות וחיבוקים. זה לא המצב. בהתחלה, הם היו מאוד ביישנים, לא הבינו מי זאת הבחורה החדשה הזאת שפתאום הגיעה אליהם הביתה, ומה קרה לאופרית הקודמת. כן, היה לי קשה בהתחלה והיו רגעי משבר. עם הזמן, לאט לאט, הם הבינו שאולי זה טוב שיש להם אופרית חדשה, שרוצה לעשות איתם המון דברים כיפיים יחד, ולשחק איתם, ולבשל ולצייר ולרקוד ולשיר. תוך שבועיים, כבר שכחתי את הקשיים של ההתחלה ועכשיו הקשר ביני לבינם מדהים. כשבאתי לאסוף אותם מבית הספר, הם קבלו אותי בחיבוקים ובצהלות שמחה ואנחנו בילינו המון יחד . מוזר לחשוב שבהתחלה הם בקושי דיברו איתי.. לבסוף הם לא מפסיקים לדבר!

ההורים המארחים שלי, הם אנשים מקסימים ואני לא יכולה לתאר כמה אני אסירת תודה שבחרתי את המשפחה הזאת. הם כבדו אותי, דאגו לי שאהיה מאושרת. אמנם הם ה"בוסים" שלי, אבל הם תמיד גורמו לי להרגיש שאני חלק מהמשפחה, בת בית, ולא כאילו אני עובדת אצלם. נכון שהגעתי כדי לעבוד, אבל החלק של העבודה הוא לא המרכזי בחיי.

כמו שציינתי, אני גרתי בלוס אנג'לס, ממש קרוב להוליווד, בברלי הילס, מלרוז וכל שאר המקומות שתמיד שמעתי עליהם וחלמתי להגיע אליהם יום אחד. כמעט כל יום נראה קצת אחרת, עם חוויות חדשות ומקומות חדשים.השתדלתי לנצל כל רגע פנאי כדי לחקור ולראות את העיר, לגלות מקומות חדשים, מוזיאונים, פארקים ואיך לא, קניונים עם הרבה הרבה שופינג.

כמעט הכל שם יותר זול מהארץ בצורה משמעותית אז לי אישית היה קשה לחסוך, נהנתי לקנות ולקנות ולקנות. חוץ מבילויים, התוכנית הזו כוללת גם לימודים. אחרי מחקר קצר לגבי האופציות שעומדות בפניי, בחרתי ללמוד קורס שתוכנן במיוחד עבור "אופר אין אמריקה". אמנם זהו קורס אוןליין ולא מגיעים לאוניברסיטה עצמה, זה עדיין קורס של יו.סי.אל.איי שנחשבת לאחת האוניברסיטאות הטובות בארה"ב. נושא הקורס הוא "לימודי אמריקה" ונכון שזה לא נשמע מאוד מלהיב, אך מצאתי את ההרצאות מעניינות ומעשירות את הדעת, ובגלל שהוא אינטרנטי לחלוטין, לא צריך לצאת מהבית כדי ללמוד!

אחת לחודש, היועצת הקהילתית שלי אירגנה מפגש לכל האופריות מהמחוז. כל מפגש היה שונה כאשר היא מנסה לגוון כמה שאפשר. לדוגמא הלכנו לצפות במשחק בייסבול, שיחקנו כדור-עף חופים, טיפסנו על לשלט המפורסם של "הוליווד" ואפילו למדנו לגלוש בים! אלה החיים בקליפורניה השמשית…

המפגשים האלה מהנים במיוחד כי יצא לי לפגוש אופריות נוספות וזה תמיד נחמד לחלוק חוויות. החברה הכי טובה שלי הייתה אופרית מדרום אפריקה ואנחנו פשוט בילינו והעברנו את הזמן בכיף. אני יודעת שזה לא פשוט להחליט לקום ולעזוב, במיוחד לתקופה של שנה. לי היה קשה לקחת את ההחלטה הזאת אבל אני מאושרת שכך עשיתי. החיים שלי השתנו, לטובה, גיליתי על עצמי דברים חדשים שלא ידעתי קודם.

נכון, הגעגועים הביתה, למשפחה ולחברים זה לא משהו שקל להתמודד איתו אבל עם הטכנולוגיה של היום, דברתי עם ההורים בסקייפ לפחות פעם בשבוע וחגגתי איתם את החגים, שבתות ואירועים משפחתיים כך שזה קשה, אבל נסבל.

וחוץ מזה, למשפחה שלי היה תירוץ מצויין לבוא לבקר בארה"ב!

שלכם ענת. צ